אשווגנדה: מה זה, מה בדקו במחקרים ומה חשוב לדעת

יש ערבים שמישהו שולח לכם קישור, או שחבר מרים סוכרייה ואומר שזה מה שעוזר לו אחרי יום מלא. השם שחוזר הוא אשווגנדה. לפעמים כותבים אשוואגנדה, עם ו׳ נוספת, וזה אותו צמח בשיחה היומיומית. מחפשים אשוואגנדה יתרונות, ומקבלים רשימה ארוכה: פחות סטרס, שינה עמוקה, הורמונים מאוזנים, וגוף שיודע לתקן את עצמו. הקטע המבלבל הוא שהצמח אמיתי, וההיסטוריה שלו גם היא אמיתית. רשימת ההבטחות כבר הרבה יותר רועשת מהמחקרים.

אשווגנדה לא פטרייה, ולא פטרייה פונקציונלית שהתגלגלה לגומי. זה צמח. תוסף תזונה שמכיל אותו יכול להיות אבקה, כמוסה, או סוכרייה מתוקה. הצורה משנה את הנוחות, לא את השאלות. לפני שמחליטים לפי הססמה, שווה להבין מה גדל בשדה, מה בדקו במעבדה, ומה התווית בכלל מספרת.

זה צמח, לא פטרייה, ויש לו שם מדעי משלו

השם המדעי הוא Withania somnifera. בעברית מקובל גם ויתניה משכרת. המילה הלטינית רומזת לשינה, ולכן קל לקפוץ משם להבטחה על נדודי שינה. השם הוא שם. הוא לא ניסוי, ולא מרשם.

הצמח שייך למשפחת הסולניים. Chandrasekhar, Kapoor ו Anishetty ציינו זאת בשנת 2012, בכתב העת Indian Journal of Psychological Medicine, יחד עם כינויים נפוצים כמו דובדבן חורף וג׳ינסנג הודי. הכינוי השני מטעה בפשטות. אשווגנדה לא ג׳ינסנג. זה שם שוק שמדביקים לצמח אחר לגמרי.

אותו מאמר גם מסביר את השם המוכר. אשווגנדה מתורגם לעיתים כריח של סוס. לפי הכתוב, לשורש הטרי מיוחס ריח כזה, ויש גם אמונה עממית שהצמח נותן חיות כמו של סוס. זה סיפור של שם, לא הוכחה שמי שלועס תוסף ירגיש חזק יותר בבוקר.

בשדה זה שיח קטן עם פירות כתומים. החלק שחוזר במסורת, וגם ברוב המחקרים שנראה בהמשך, הוא השורש. יש תכשירים שמשתמשים גם בעלים. בלי שהתווית אומרת מה נכנס לבקבוק, אי אפשר להניח שכל אשווגנדה היא אותה הכנה.

מקום ותיק באיורוודה, בלי להדביק לו סיפורים שלא שייכים לו

Singh, Bhalla, de Jager ו Gilca סקרו את הנושא בשנת 2011. המאמר התפרסם בכתב העת African Journal of Traditional, Complementary and Alternative Medicines. הם תיארו את Withania somnifera כצמח מוכר באיורוודה, ואת מקומו כרסאיאנה, כלומר כחומר שתואר במסורת כמחדש או כתומך בחיוניות.

ההיסטוריה הזאת חשובה, כי היא מסבירה למה השם נשמע עתיק ומוכר. היא לא מחליפה ניסוי מודרני על תוסף מהמדף. היא גם לא שייכת לסיפור מקראי, ואין סיבה להדביק לצמח עתיקות שלא שלו רק כדי שכנשמע מכובד יותר.

אותה סקירה מציינת גם מחקרים מוקדמים על סטרס במודלים של בעלי חיים, וקוראת למחקרים גדולים יותר בבני אדם. זו נקודת מוצא הוגנת. מסורת יכולה להוביל לשאלות מחקר. היא לא יכולה לסגור אותן מראש.

שורש, עלה, אבקה, תמצית, וויתנולידים

על מדף התוספים המילה אשווגנדה יכולה לכסות דברים שונים. יש אבקת שורש מיובש. יש תמצית מרוכזת. יש תמצית שמצהירה על תקנון, כלומר על אחוז מסוים של קבוצת חומרים. ויש שורה קצרה בטבלת גומי, בלי אף אחד מהפירוטים האלה.

Mirjalili, Moyano, Bonfill, Cusido ו Palazon סקרו בשנת 2009, בכתב העת Molecules, משפחה של תרכובות שנקראת ויתנולידים. אלה לקטונים סטרואידיים שמופיעים בצמח, והסקירה מתארת אותם כקבוצה כימית מגוונת ולא כמספר קסם אחד. לכן אחוז ויתנולידים על תווית אחת לא אומר שהתווית שלידה מדדה אותו דבר, באותה שיטה, מאותו חלק של הצמח.

במחקרים שנראה מיד מופיעות תמציות שונות לגמרי. אחת מתוקננת לכ חמישה אחוז ויתנולידים ונלקחת כשורש בלבד. אחרת מתוקננת לכ 35 אחוז גליקוויתנולידים, במינון יומי אחר, תחת שם מסחרי אחר. אי אפשר להניח ש 300 מ״ג על שקית גומי שווים ל 300 מ״ג של תמצית שנבדקה בכמוסה. המספר לבדו לא הביוגרפיה של החומר.

אדפטוגן: מונח מחקרי ושיווקי, לא מנגנון שהוכח אצל כולם

המילה אדפטוגן נשמעת כאילו הגוף מקבל מפתח כללי לסטרס. בשיחה המדעית יש לה היסטוריה מדויקת יותר, וגם גבולות. Panossian ו Wikman תיארו בשנת 2010, בכתב העת Pharmaceuticals, איך המונח נכנס לשימוש. בשנות החמישים הציע הרעילן Lazarev לתאר חומרים שמעלים מצב של עמידות לא ספציפית לסטרס. בסוף שנות השישים הציעו Brekhman ו Dardimov הגדרה רחבה יותר: חומרים שנחשבו מעט רעילים, שמעלים עמידות למגוון גורמי לחץ, ושיש להם לכאורה השפעה מנרמלת.

זו מסגרת חשיבה, לא הוכחה שאשווגנדה מאזנת כל סוג של סטרס אצל כל אדם, ולא טענה שהגוף יודע לבחור לבד מה חסר לו. אפשר להבין למה המשווקים אוהבים את המילה. אי אפשר לקחת אותה כהוכחה קלינית כללית, וגם לא כהבטחה שהצמח מתקן חוסרים באופן סלקטיבי.

מחקר אחד מוכר על לחץ מדווח, על תמצית מסוימת

המחקר שחוזר הכי הרבה בשיחות על אשווגנדה וסטרס הוא של Chandrasekhar, Kapoor ו Anishetty משנת 2012. זה היה מחקר אקראי, כפול סמיות, מבוקר פלצבו, במרכז אחד בהודו. נכללו 64 מבוגרים עם היסטוריה של לחץ כרוני. קבוצת הטיפול קיבלה 300 מ״ג תמצית שורש מרוכזת, פעמיים ביום, במשך 60 יום. החוקרים דיווחו על ירידה גדולה יותר בציוני סולמות הלחץ וברמת הקורטיזול בדם, לעומת פלצבו. תופעות הלוואי היו קלות ודומות בשתי הקבוצות, ולא דווחו אירועים חמורים.

התמצית במחקר הזה הייתה KSM-66, שסופקה על ידי יצרן מסחרי. לפי המאמר היא הופקה משורש בלבד, בלי עלים, ותוקננה ללפחות חמישה אחוז ויתנולידים בשיטת המדידה שצוינה במאמר. בסוף המאמר נכתב שלא היה מימון ושלא היה ניגוד עניינים. את זה כדאי לקרוא ליד העובדה שהחומר עצמו הגיע מהיצרן. לא ממציאים כאן האשמה, רק לא משאירים את הפרט מחוץ לתמונה.

ועוד גבול חשוב. המחקר מדד שאלונים של לחץ מדווח, ושינוי במדד מעבדה. הוא לא טיפל בהפרעת חרדה, לא בנדודי שינה כמחלה, ולא בבעיה הורמונלית. ירידת קורטיזול בקבוצה קטנה של מבוגרים לחוצים לא אומרת אוטומטית שהבריאות השתפרה, וגם לא שכל ירידה בקורטיזול היא דבר רצוי לכל אדם. הקורטיזול הוא הורמון פעיל בגוף, לא אויב שצריך למחוק.

איפה בלנדג'יט ומיינדליפט נכנסים באמצע הסיפור, לפי התוויות שכבר נקראו

אם אתם פוגשים אשווגנדה אצל מורבלה, היא מופיעה כרגע בשני מוצרי גומי שונים, לא כצמח יחיד בבקבוק. בלנדג'יט הוא גומי עם שילג'יט, אשוואגנדה, ואצה שמופיעה בחזית כאצה אירית. לפי הסימון התזונתי שעל הצנצנת, במנה של סוכרייה אחת רשומים 300 מ״ג אשוואגנדה. אין שם אחוז ויתנולידים, אין שם תמצית, ואין שם הבחנה בין שורש לעלה. הוראות השימוש מבקשות 1 עד 2 יחידות, בעוד הקצובה בטבלה היא יחידה אחת. את המתח הזה כבר ציינו כשקראנו את הצנצנת, והמאמר הזה לא בוחר בין הגרסאות.

מיינדליפט הוא סיפור אחר בצורת דובוני פטריות. לפי הטבלה שעל השקית, במנה של שתי סוכריות רשומים 500 מ״ג אשוואגנדה, לצד שבעה שמות של פטריות. גם כאן אין תקנון של ויתנולידים, ואין דוח מעבדה פתוח שאפשר לקרוא ממנו ניקיון או זהות מדויקת של ההכנה. הוראות השקית מאפשרות שתי סוכריות פעם או פעמיים ביום, עד ארבע יחידות. בעמוד מופיע ניסוח אחר של שתיים ביום. שוב, בלי לבחור בשקט ובלי לתת מינון.

שתי השורות האלה שימושיות לקריאה, לא להשוואת כוח. 300 מ״ג בסוכרייה אחת לא אותה ישות כמו 500 מ״ג במנה של שתיים, ואף אחת מהן לא זהה אוטומטית לתמצית של 300 מ״ג פעמיים ביום שנבדקה במחקר. אי אפשר להגיד שהגומי החזק יותר הוא זה עם המספר הגדול יותר, ואי אפשר להעתיק לשם את תוצאות הניסויים. אלה נתוני יצרן על האריזה, לא המלצה, ולא אישור שהחומר זהה למה שנבדק בכמוסות מתוקננות.

עוד מחקרים, ועוד סיבות לא לרוץ למסקנה אחת

Lopresti, Smith, Malvi ו Kodgule בדקו בשנת 2019, בכתב העת Medicine, תמצית אחרת בשם Shoden. שישים מבוגרים בריאים עם סטרס מדווח קיבלו 240 מ״ג פעם ביום, או פלצבו, במשך 60 יום. מול הפלצבו נמצאה ירידה מובהקת בסולם המילטון לחרדה, וירידה בקורטיזול הבוקר ובמדד הורמונלי נוסף שנבדק שם. בסולם מקוצר של דיכאון, חרדה ולחץ השינוי התקרב למובהקות ולא חצה אותה. בגברים עלתה רמת הטסטוסטרון לאורך הזמן בתוך הקבוצה, אבל ההשוואה מול הפלצבו לא הייתה מובהקת.

המחקר מומן על ידי יצרן התמצית, שגם סיפק את החומר. אחד החוקרים קיבל בעבר מימון מאותו גורם וגם תגמול על הרצאות. במאמר נכתב עם זאת שאין ניגוד עניינים. גם כאן משאירים את שני המשפטים זה לצד זה. וגם כאן אי אפשר לקחת עלייה לא מובהקת בטסטוסטרון, במדגם קטן, כהבטחה לאיזון הורמונלי, לפוריות, או לעלייה כללית בכוח גברי. תמצית אחת מתוקננת לכ 35 אחוז גליקוויתנולידים לא הגומי שעל המדף.

Pratte, Nanavati, Young ו Morley עשו בשנת 2014 סקירה שיטתית, בכתב העת Journal of Alternative and Complementary Medicine. הם מצאו חמישה ניסויים בבני אדם שבדקו אשווגנדה מול ביקורת בהקשר של חרדה או סטרס. ברובם נרשם שיפור גדול יותר בציונים אצל מי שקיבלו את הצמח. אבל כל המחקרים היו בסיכון לא ברור או גבוה להטיה, והשונות ביניהם מנעה מטה אנליזה. המסקנה שלהם עצמם הייתה זהירה: יש כיוון, והעדויות עדיין מוקדמות ועלולות להיות מוטות.

על שינה נכתב הרבה יותר ממה שהנתונים מחזיקים בשקט. Cheah, Norhayati, Yaacob ו Abdul Rahman ערכו בשנת 2021 סקירה שיטתית ומטה אנליזה בכתב העת PLoS One. הם אספו חמישה ניסויים אקראיים עם 400 משתתפים, כולם בהודו. נמצא אפקט קטן עד בינוני על שינה כללית מול פלצבו, עם שונות לא קטנה בין המחקרים. האפקט נראה בולט יותר בתת קבוצות של מבוגרים עם נדודי שינה, במינון יומי של לפחות 600 מ״ג תמצית, ובמשך של שמונה שבועות או יותר. מחקר אחד מתוך החמישה הצהיר על מימון חלקי של יצרן. לא דווחו תופעות לוואי חמורות, והכותבים עצמם אמרו שחסרים נתוני בטיחות לשימוש ממושך.

גם הסקירה הזאת לא מרשם לטיפול בנדודי שינה, ולא מחקר על גומי. היא כן תזכורת ששינה נמדדת בדרכים שונות, שהמדגמים עדיין קטנים יחסית, ושאין כאן הוכחה שתוסף תזונה מהמדף מחליף בירור רפואי אם השינה נפגעת לאורך זמן.

איך קוראים תווית של אשווגנדה, בלי להפוך אותה ללוח טיפול

קריאה טובה מתחילה בשאלות פשוטות. האם כתוב שורש או עלה, או שאין פירוט בכלל. האם זו אבקה או תמצית. האם מופיע אחוז ויתנולידים, ובאיזו שיטת מדידה. האם יש שם תמצית מוכרת ממחקר, או רק המילה אשוואגנדה ליד מספר מיליגרמים. בלי אלה, אי אפשר להשוות את השורה לניסוי שקראתם עליו אתמול.

כדאי גם לראות מה עוד יושב באותה מנה. בגומי יכולים להיות ממתיקים, פטריות, שילג'יט, או אצות. כל אחד מהם פותח שיחה נפרדת. הנוחות של הסוכרייה לא מבטלת את זה. אם מישהו כבר לוקח תוסף אשווגנדה אחר, הסכום היומי שייך לשיחה עם רופא או רוקח, לא לניחוש לפי תחושה.

ואל תעתיקו מינון ממחקר. 300 מ״ג פעמיים ביום של תמצית שורש אחת, או 240 מ״ג ביום של תמצית אחרת, לא הנחיה למה ללעוס בבית. המאמר הזה לא נותן משטר טיפולי, לא שעת בוקר או ערב, ולא מספר יחידות.

הסטרס עצמו גם הוא לא בעיה שצמח אמור לפתור לבד. שינה סדירה, הפסקה מהמסך, תנועה, שיחה עם מישהו, ולפעמים טיפול מקצועי, עושים עבודה אחרת לגמרי מתוסף. אם הלחץ, מצב הרוח, או השינה נפגעים לאורך זמן, זו סיבה לפנות לעזרה, לא סיבה להעמיס עוד כמות כי המספר על התווית נשמע מוכר.

למי כדאי להיזהר, בלי להפוך את הצמח למפלצת

אשווגנדה לא ממתק חסר משמעות, וגם לא רעל שכל מי שנוגע בו ייפגע. יש נקודות זהירות אמיתיות, וצריך להגיד אותן במידה.

הריון, הנקה, וגיל צעיר הם מקום לעצור ולהתייעץ. בניסויים שסקרנו בדרך כלל לא נכללו נשים בהריון או מניקות, וילדים לא האוכלוסייה של המחקרים האלה. על אריזות הגומי שקראנו יש בקשה מפורשת להתייעץ במצבים האלה, ובמיינדליפט גם מתחת לגיל 18. הצורה המתוקה לא מבטלת את זה.

גם בלוטת התריס נכנסת לתמונה. Sharma, Basu ו Singh בדקו בשנת 2018, בכתב העת Journal of Alternative and Complementary Medicine, תמצית שורש אצל 50 מבוגרים עם תת פעילות סמויה של הבלוטה. במשך שמונה שבועות, במינון יומי של 600 מ״ג תמצית, דיווחו החוקרים על ירידה ב TSH ועל עלייה ב T3 וב T4 לעומת פלצבו. זה מחקר קטן, על תמצית מסוימת, באוכלוסייה מסוימת. הוא לא המלצה לטפל בתריס בעזרת תוסף. הוא כן סיבה שאנשים עם מחלת תריס, או עם תרופות לתריס, לא יניחו שהצמח ניטרלי.

יש גם דיווחים נדירים על פגיעה בכבד. Bjornsson, Bjornsson, Avula ועמיתים תיארו בשנת 2020, בכתב העת Liver International, חמישה מקרים שיוחסו לתוספים עם אשווגנדה. שלושה מאיסלנד ושניים מרשת אמריקאית של פגיעות כבד. הגיל הממוצע היה 43. אחרי שבועיים עד שניים עשר שבועות הופיעו צהבת ותסמינים כמו בחילה, עייפות, גרד ואי נוחות בבטן. דפוס הפגיעה היה כולסטטי או מעורב. באף אחד מהחמישה לא התפתח כשל כבדי. בארבעה חזרו בדיקות הכבד לקדמותן תוך חודש עד חמישה חודשים. ארבעה נטלו גם תוספים נוספים, ובמקרה אחד עלתה אפשרות שרכיב אחר תרם.

אלה דיווחי מקרה, לא מחקר שמחשב כמה אנשים מתוך כמה נפגעים. בלי מכנה רחב אי אפשר לתת אחוז סיכון, וגם אי אפשר להגיד שהסכנה דמיונית רק כי היא נדירה בתיאור הזה. אם מופיעים סימנים כמו צהבת, שתן כהה, או גרד חזק אחרי התחלה של תוסף כזה, זו סיבה לעצור ולפנות לטיפול רפואי. זה לא מקום לאבחן לבד מהמאמר.

מי שנוטלים תרופות קבועות, במיוחד לתריס, לכבד, או תרופות שמשפיעות על מצב הרוח ועל ערנות, צריכים שיחה עם רופא או עם רוקח לפני שמוסיפים אשווגנדה ליום. כך גם מי שיש להם מחלה כרונית, או מי שעומדים לפני ניתוח. אין כאן מספיק מחקר ברור על שילוב עם הרדמה או עם שינוי חד בתרופות, ולכן הזהירות היא שיחה מקצועית, לא הנחיה ביתית.

שאלות שחוזרות הרבה

בסוף נשאר צמח ישן, ומחקרים שעדיין צריכים גבולות

אשווגנדה, או אשוואגנדה, היא צמח עם שם, עם משפחה בוטנית, ועם מקום ותיק באיורוודה. יש עליה מחקרים קטנים שמדדו סטרס מדווח, שינה, ומדדי מעבדה אחרי תמציות מתוקננות. יש גם סקירות שאומרות שהכיוון מעניין ושהעדויות עדיין שבריריות. מה שאין כאן הוא הבטחה כללית ליתרונות, אין גוף שמתקן את עצמו לבד, ואין קיצור דרך מתוק במקום שיחה עם רופא או רוקח.

אם מתעניינים, מתחילים בקריאת התווית ובשאלה מקצועית, לא בחיפוש אחרי רשימת ניסים. תוסף תזונה נשאר תוסף תזונה, גם כשהשם נשמע עתיק וגם כשהוא מגיע בצורת סוכרייה.