אצה אירית וסימוס: מה זה ומה באמת יודעים

יש סרטונים שבהם מישהו מוציא מצנצנת גוש זהוב, לח, ונמתח כמו ג׳לי. כותבים מעל זה סימוס, או סי מוס, או איריש מוס, ומבטיחים כמעט הכול: עשרות מינרלים, תריס מאוזן, ניקוי, חיסון, פוריות, ומשקל שזז לבד. הקטע המבלבל הוא שהמרקם נראה כמו מטבח ביתי, והשפה נשמעת כמו מעבדה. בין לבין קל לשכוח שמדובר באצה, לא בטחב קסום, ושתוסף תזונה נשאר תוסף תזונה גם כשהוא מגיע כג׳ל סימוס או כסוכרייה.

אצה אירית וסימוס נכנסו בדיוק לנקודה הזאת. השמות נשמעים קרובים, ולפעמים מופיעים כאילו הם אותו דבר. בשוק הם אכן חולקים שיחה אחת. בביולוגיה הם לא בהכרח אותו מין, ולא אותה כמות יוד, ולא אותה צורה בצלחת. לפני שמחליטים לפי הצבע או לפי הספירה הוויראלית של מינרלים, שווה להבין מה גדל בים, מה בדקו במחקרים, ומה התווית בכלל מספרת.

זה לא טחב, וגם לא כל אצות הים באותה קופסה

השם אצה אירית מצביע בדרך כלל על אצה אדומה שנקראת Chondrus crispus. היא גדלה על סלעים בחופים קרים של האוקיינוס האטלנטי הצפוני, ומוכרת גם בשם מוס אירי. למרות השם, זו לא טחב. טחב שייך לקבוצה אחרת של יצורים יבשתיים. כאן מדובר באצה ימית.

סימוס, וגם הסי מוס שמופיע בחיפושים בשתי מילים, הפך במדפי התוספים לשם מטרייה. תחתיו יכולים להופיע מינים שונים של אצות אדומות, לא רק המין האטלנטי הקלאסי. באיים הקריביים, למשל, השם seamoss נקשר מזמן לגידול של אצות מהסוג Gracilaria. Smith, Nichols ו McLachlan תיארו זאת בשנת 1984, בכתב העת Hydrobiologia, כשכתבו על גידול seamoss מסוג Gracilaria בסנט לוסיה. כלומר איריש מוס בשיחה היומיומית לא תעודת זהות בוטנית. בלי שם מדעי על התווית, אי אפשר לדעת אם בצנצנת יש Chondrus, Gracilaria, או מין אחר.

גם אצות ים הוא שם רחב מדי. יש אצות אדומות, חומות וירוקות, עם הרכבים שונים לגמרי. אי אפשר לקחת מספר שנמדד בקלפ חום ולהדביק אותו לאצה אירית, או להפך. המילה אצה לבדה לא פרופיל יוד.

במטבח האירופי זו הייתה הסמכה, לא אגדה רפואית עתיקה מכל העולם

ל Chondrus crispus יש היסטוריה של מזון באזורים שבהם היא גדלה. Necas ו Bartosikova סקרו בשנת 2013, בכתב העת Veterinarni Medicina, את הקרגינן שמופק מאצות אדומות, ובראשן האצה האירית. הם ציינו שימוש מסורתי במטבח האירי כחומר שיוצר מרקם דמוי ג׳לי. זו שיחה של הסמכה ושל פודינג, לא של רפואה הודית ולא של רפואה סינית. אין סיבה להדביק לאצה האירית עתיקות איורוודית, ואין סיבה לחפש לה שורשים במקרא רק כי היא יושבת היום ליד צמחים אחרים באותו גומי.

הצורה גם היא לא אחת. יש אצה יבשה שנמכרת בשקיות. יש ג׳ל סימוס שמוכן במים ויושב בצנצנת במקרר. יש אבקה. ויש סוכריית גומי עם שורה קצרה בטבלה. אלה לא אותה הכנה, גם אם השם על המדבקה דומה. המאמר הזה לא נכנס למתכון ביתי, ולא להוראות הכנה. מי שמחליט בכלל לגעת בזה, חוזר לתווית של אותו מוצר ולשיחה עם רופא או רוקח, לא לרשימת שלבים מהרשת.

יוד הוא מינרל חיוני, לא כפתור לאיזון אוטומטי

יוד נחוץ לגוף כדי לייצר הורמוני תריס. Zimmermann ו Boelaert הסבירו בשנת 2015, בכתב העת Lancet Diabetes and Endocrinology, איך מחסור ביוד פוגע בייצור ההורמונים האלה. מחסור חמור יכול להוביל לזפק ולתת פעילות של הבלוטה. גם עודף, מצד שני, לא דבר של מה בכך. Leung ו Braverman סקרו בשנת 2014, בכתב העת Nature Reviews Endocrinology, מה קורה כשיש יותר מדי יוד. רוב האנשים סובלים את זה, אבל אצל אנשים רגישים, במיוחד עם מחלת תריס קיימת, עלולים להופיע שינויים לפחות זמניים בפעילות הבלוטה, לכיוון של תת פעילות או של פעילות יתר.

לכן אי אפשר להגיד שאצה, רק כי היא מקור צמחי ליוד, בטוחה אוטומטית. ואי אפשר גם להגיד שכל כפית ג׳ל היא סכנה. בלי מין, בלי כמות, ובלי מספר יוד על התווית, פשוט אי אפשר לחשב. תוסף תזונה עם אצות לא תחליף לבירור של תפקוד התריס, ולא דרך לאזן את הבלוטה בבית.

Teas, Pino, Critchley ו Braverman בדקו בשנת 2004, בכתב העת Thyroid, תכולת יוד בשתים עשרה אצות מאכל מסחריות. הטווח היה רחב מאוד: מ 16 מיקרוגרם לגרם בנורי, ועד יותר מ 8165 מיקרוגרם לגרם בדגימה של גרגירי קלפ מעובד מ Laminaria digitata. גם בתוך אותם מיני קלפ, תנאי האיסוף שינו את הכמות. בלהבים שדהו בשמש נמדדו ערכים נמוכים יותר, ובלהבים צעירים טריים ערכים גבוהים בהרבה. היוד מסיס במים בבישול, ויכול גם לרדת בתנאי אחסון לחים. החוקרים ציינו שמנות אסייתיות מסוימות עם אצות עלולות לעבור את רף הצריכה העליון שצוין אצלם, 1100 מיקרוגרם ליום.

איפה בלנדג'יט נכנס באמצע הסיפור, לפי התווית שכבר נקראה

אם אתם פוגשים אצה אירית אצל מורבלה, היא מופיעה כרגע בבלנדג'יט, שהוא גומי עם שלושה שמות גדולים בחזית: שילג'יט, אשוואגנדה, ואצה אירית. לפי הסימון התזונתי שעל הצנצנת, במנה של סוכרייה אחת רשומים 300 מ״ג אצות ים. בחזית כתובה אצה אירית. ברשימת הרכיבים הנוספים מופיעה גם אצת דקל, עם סוגריים שמייחסים אותה למשפחת האורן והברוש. זה לא התיאור הרגיל של Chondrus crispus, ולכן אי אפשר לקבוע מהמילים האלה את המין המדויק. לא מצאנו בין קבצי המוצר הפומביים שם מדעי, לא מספר יוד, ולא דוח מעבדה פתוח. אלה חסרים, לא האשמה. פשוט אי אפשר למלא אותם בניחוש.

חשוב גם לא לייחס לאצה את כל מה שכתוב סביב הגומי. באותה צנצנת רשומים גם 300 מ״ג שילג'יט ו 300 מ״ג אשוואגנדה, ועוד דבש, שורש ברדוק, וחומרי הסמכה וטעם, כולל פקטין. שילג'יט ואשווגנדה הם עולמות אחרים, עם היסטוריה ומחקרים משלהם. אם מישהו מגיע בגלל סימוס, הוא עדיין מקבל את שאר הרכיבים באותה נגיעה. המאמר הזה לא הופך את התערובת להבטחה אחת, ולא נותן מינון.

הקצובה בטבלה היא סוכרייה אחת, בעוד הוראות השימוש מבקשות 1 עד 2 יחידות. גם את המתח הזה כבר רלא על אותה צנצנת, והכתבה הזאת לא בוחרת בין הגרסאות.

מה נמדד באצות מאכל, ומה אי אפשר להעתיק לגומי

השונות הזאת נשארת גם כשעוברים מאצה חומה לאצה אדומה, ומדגימה אחת למוצר על המדף. Darias-Rosales, Rubio, Gutierrez, Paz ו Hardisson בדקו בשנת 2020, בכתב העת Environmental Science and Pollution Research, יוד בדגימות של שתי אצות אדומות: Palmaria palmata ו Chondrus crispus. הם חישבו תרחישי צריכה לפי מה שנמדד באותן דגימות. זה מחקר על דגימות מסוימות של אצות אדומות, לא על ג׳ל סימוס ביתי, ולא על סוכרייה. הוא כן מחזק את הנקודה הפשוטה: אי אפשר להעתיק מספר של קלפ חום אל אצה אדומה, ואי אפשר להעתיק מספר של דגימה אחת אל המוצר שלכם.

Cherry, O'Hara, Magee, McSorley ו Allsopp סקרו בשנת 2019, בכתב העת Nutrition Reviews, את היתרונות והסיכונים של אכילת אצות. הם כתבו שאצות מאכל יכולות להיות מקור לסיבים ולמינרלים, אבל הרכב המינרלים והחשיפה למזהמים תלויים במין, בבית הגידול, ובתנאי הסביבה. מתכות כבדות, כולל ארסן בצורות שונות, יכולות להצטבר לפי המים והסלעים שסביבן. הממצאים לא אחידים בין מחקרים ובין מינים. הסקירה קוראת למעקב ולסימון ברור יותר, ולא להפוך כל אצה למוצר מסוכן אוטומטית. היא גם מדגישה שמעט מדי ניסויים בבני אדם תומכים בטענות הבריאות החמות שמופיעות על תוספים. אין כאן הצהרה שהצנצנת שלכם מזוהמת. יש תזכורת שאי אפשר לדעת בלי מין, בלי עיבוד ברור, ובלי דוח של אותה מנה.

ומה עם תשעים ושניים מינרלים, או מאה ושניים? זו טענה שחוזרת הרבה סביב סימוס. לא מצאנו לה בסיס יציב כעובדה מדעית על צנצנת, על ג׳ל, או על גומי. הסקירה של Cherry ועמיתים מתארת הרכב משתנה, לא רשימת קסם קבועה שאפשר להדביק לכל מוצר. גם סיפורי ניקוי רעלים, חיזוק חיסון, ירידה במשקל, או פוריות לא מסקנה שאפשר להגן עליה מהספרות הזאת.

יש עניין מחקרי בסיבים של אצות ובמה שקורה במעי. זה עדיין רחוק מהבטחה קלינית שג׳ל סימוס מתקן עיכול, מאזן חיידקים, או מחליף טיפול. Cherry ועמיתים עצמם ביקשו עוד מחקרי התערבות בבני אדם לפני שטוענים טענות בריאות רחבות.

קרגינן למזון לא אותו חומר שנבדק במודלים מפורקים

מי שמגיע לאצה האירית דרך המטבח פוגש גם את המילה קרגינן. זה רב סוכר שמופק מאצות אדומות מסוימות, ומשמש בתעשיית המזון כחומר הסמכה. מכאן הקפיצה ברשת: אם האצה מייצרת קרגינן, ואם במעבדה חומר בשם דומה גרם לדלקת או לנזק, אז גם הג׳ל מסוכן. הקפיצה הזאת מערבבת שני דברים שונים.

McKim סקר בשנת 2014, בכתב העת Critical Reviews in Toxicology, מחקרי מעבדה על קרגינן למזון. הוא הדגיש בלבול בשמות, בכימיה, ובסוג החומר שנבדק, והזהיר מפני תרגום ישיר של ממצאי צלחת אל סיכון באדם. Weiner המשיכה באותה שנה, באותו כתב עת, בסקירה של מחקרים בבעלי חיים. היא הבחינה בין קרגינן למזון, שהוא פולימר כבד משקל, לבין חומר מפורק שמופק בפירוק חומצי קשה ונקרא פוליגינן, או קרגינן מפורק. הפוליגינן לא תוסף מזון. במחקרים ישנים השמות התערבבו, וחלק מהחששות הציבוריים נולדו משם.

הסקירות האלה לא הופכות כל מוצר עם אצה לחומר שהוכח כבטוח בכל מצב, וגם לא נותנות רישיון להתעלם משאלות על עיבוד ומנה. הן כן מסבירות למה אי אפשר לקחת מודלים של חומר מפורק ולהכריז שקרגינן למזון, או אצה אירית בצלחת, הם מסרטן. בבלנדג'יט, דרך אגב, חומר ההסמכה שכתוב ברשימה הוא פקטין. זה לא אומר מה הרכב האצה עצמה, כי המין שלה לא מזוהה שם. זה כן אומר שאי אפשר לקרוא את הסוכרייה כאילו היא פחית של תוסף קרגינן מתויג.

איך קוראים מוצר כזה, בלי להפוך אותו ללוח טיפול

קריאה טובה מתחילה בשם המדעי. אם כתוב רק אצה אירית, או רק אצות ים, או רק סימוס, חסרה זהות. אחר כך מחפשים מספר יוד, לא רק את המילה יוד בפרסומת. בודקים גם אם יש אזהרה למי שיש להם מחלת תריס, או למי שכבר אוכלים אצות אחרות ולוקחים יוד ממקור נוסף.

הצורה משנה את השאלות, לא מבטלת אותן. ג׳ל סימוס ביתי, אבקה, וגומי הם שלושה סיפורים של מנה, של מתיקות, ושל רכיבים נלווים. בגומי כדאי לקרוא גם מה מעבר לאצה: ממתיקים, רכיבים אחרים, וכמה יחידות נחשבות מנה. אם שני צדדים של האריזה לא אומרים אותו דבר, לא בוחרים לבד את הגרסה הנוחה.

ואל תעתיקו מחקר. דגימת קלפ עם אלפי מיקרוגרם יוד לגרם, דגימת אצה אדומה עם ערך אחר, ומחקר הרכב כללי על אצות מאכל, לא הסוכרייה הזאת ולא הצנצנת במטבח. גם אל תחפשו כאן הבטחה של תריס מאוזן, גוף נקי, או רשימת מינרלים סגורה.

היום עצמו גם הוא לא בעיה שאצה אמורה לפתור לבד. ארוחות רגילות, מלח מיונן אם זה מה שהתזונה המקומית בנויה עליו, שינה, ותנועה, עושים עבודה אחרת לגמרי מתוסף. אם יש חשד למחסור או לעודף יוד, או לשינוי בתפקוד התריס, זו שיחה עם רופא, לא סיבה להעמיס עוד כפית ג׳ל כי הסרטון נראה משכנע.

למי כדאי להיזהר, בלי להפוך כל אצה לאויב

מי שיש להם מחלת תריס, או שנוטלים הורמון תריס או תרופות אחרות לבלוטה, צריכים שיחה עם רופא או עם רוקח לפני שמוסיפים אצות ליום. כך גם מי שכבר אוכלים אצות אחרות, או לוקחים תוסף יוד. הסכום היומי חשוב יותר מהמותג הבודד, ובלי מספר על התווית אי אפשר לחשב אותו בבית.

הריון, הנקה, וגיל צעיר הם מקום להתייעץ, לא לאלתור לפי טעם. על אריזת הגומי שקראנו יש בקשה מפורשת להתייעץ בהריון, בהנקה, או במצב רפואי ידוע, ולהרחיק מילדים. צורת הסוכרייה מזמינה בדיוק את מי שלא צריכים לאלתר איתה.

אין כאן אחוז סיכון שהומצא, ואין כאן גזר דין על כל צנצנת. יש זהירות רגילה מול מקור יוד משתנה ומול תווית חסרה. אם מופיעים סימנים כמו דופק מהיר מאוד, עייפות חדשה וכבדה, או נפיחות בצוואר אחרי התחלה של תוסף כזה, זו סיבה לפנות לטיפול רפואי. כך גם שינוי בולט במשקל או במצב הרוח. זה לא מקום לאבחן לבד מהמאמר.

שאלות שחוזרות הרבה

בסוף נשארים שמות קרובים, וים שהוא לא תווית

אצה אירית וסימוס מראים כמה קל היום לפגוש אצה בצורת ג׳ל, אבקה, או גומי, עם שמות שנשמעים כמו אותו דבר. אפשר להבין את המשיכה. אפשר גם לקרוא לאט: זו אצה ולא טחב, סימוס לא תעודת זהות, יוד הוא חיוני ומסובך באותה מידה, והמספרים שנמדדו באצות אחרות לא המוצר שלכם. בבלנדג'יט חסרים מין ברור ומספר יוד, ויש שם גם רכיבים אחרים שלא שייכים לאצה. מה שאי אפשר לעשות ביושר הוא להבטיח ניקוי, איזון תריס, או רשימת מינרלים סגורה רק כי הצורה נראית טבעית.

אם מתעניינים, מתחילים בתווית ובשיחה עם רופא או רוקח, לא בכפית כי הסרטון נראה משכנע. תוסף תזונה נשאר תוסף תזונה גם כשהוא מגיע מהים.